התאטרון חשף בפניי עולם שלם. אני מהשחקנים שאוהבים להשתנות. זקוקה לחופש שכניסה לדמות יכולה להעניק לי. אני מצפה להיכנס לעורה ולהבין את התנהלותה, מתוך הרצון של אותה ילדה שהייתי, להבין את העולם הזר שפגשנו עם עלייתנו ארצה.

בעבודה על תפקיד חדש הבנתי שקודם כל אני צריכה לנתב את פחדי ומצוקותיי לצד, ורק אז לפנות מקום לדמות. כאילו הדמות התגוררה בתוכי במעין בית מלון זמני ופעלה איתי בהרמוניה בחיי הפרטיים. ניתוב הפחדים לצד לצורך יצירת דמות איפשרה לי להבין שאני יכולה לעבוד על פחדיי. הדמויות שיצרתי עזרו לי להבין שאני יותר מסך חלקיי. מעצם ההבנה שאני לא חייבת, אלא בוחרת בעצם להתנהל בעולם כפי שאני מתנהלת, ויש עוד אפשרויות  אחרות  הקיימות בתוכי במידה וארצה - הבנה זו נסכה בי אומץ להמשיך בדרך.

התוצאה הנלווית לזה היתה צורך פנימי לחקור ולהבין, מה ההשפעה של עצם המפגש של אדם אחד עם אדם אחר. ומה ההשפעה של שפת הגוף והסיפור שאנחנו מספרים על חיינו.

כיום אני מרצה ומעבירה סדנאות על פי שיטה שפיתחתי הקשורה בשפת גוף. בהרצאות ובסדנאות חלק גדול מקהל השומעים מצפים לשמוע ממני מה לעשות ומה לא לעשות- אך לא בכך אני עוסקת. בעיני, בשפת גוף, אין נכון ולא נכון ואין רע וטוב.

ישנה מודעות שכל אחד יכול ואף צריך לפתח – אם נצליח להבין איך התפתחה שפת גופנו, נוכל לשאול את עצמינו האם התוצר הסופי של שפה זו משרת אותנו כיום,  או האם הוא מעכב אותנו?  האם אנחנו באיזון? ואם לא, איך נמצא איזון?

להגיד מה "לא לעשות" יהיה לעודד הסתרה של חלקים בנו, במקום לחקור את הגורמים להיווצרותם של חלקים אלה.

אם נדמיין את גופנו כפסנתר שיש בו הרבה קלידים, אנו בוחרים לרוב, ולא במודע, להקליד רק על קלידים מסויימים, כתוצאה מכך יש קלידים רבים בהוויה הכוללת שלנו שאיננו משתמשים בהם. חלק מתהליך שינוי כולל בתוכו נסיון לנגן באותם קלידים בהם בחרנו לא להשתמש.

כלומר ניסיון לבדוק אם יש אפשרות ללמוד ״לנגן״ את עצמנו קצת אחרת.

‍

‍